כמה פעמים מצאתם את עצמכם נופלים שוב ושוב לאותו ‘בור’ מוכר?
אתם כבר יודעים שהוא שם, אפילו מזהים אותו מרחוק, ובכל זאת – נופלים.
זה מתסכל, זה מתיש, וזה גם אנושי… זה קורה לכולנו.
הבורות שלנו הם הסיפור הפנימי שלנו.
הם הדפוסים שלנו. אסטרטגיות שנבראו מכאבים.
אלה שנצרבו בנו בילדות, מתוך חוויות קדומות –
‘אני לא מספיק טובה’, ‘אסור לי לטעות’, ‘אני חייב לרצות – כדי שיאהבו אותי’…
הבורות האלה הופכים עם השנים לטבע שני – אוטומטים שמנהלים אותנו בלי שנשים לב.
אז מה עושים איתם?
איך יוצאים מהלופ?
פורטיה נלסון כתבה על זה נהדר ב – ‘אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים’.
מביאה לכאן את התמצית בכתיבה חופשית –
🔹 בפרק הראשון – אני נכנסת לבור, מתרסקת.
🔹 בפרק השני – אני נכנסת שוב, מתרסקת. מאשימה את כולם.
🔹 בפרק השלישי – כבר מבינה שזה הבור שלי, ועדיין נופלת. אבל הפעם, לוקחת אחריות.
🔹 בפרק הרביעי – אני לומדת לעקוף את הבור.
🔹 ובפרק החמישי – אני פשוט בוחרת רחוב אחר.
(בסוף הפוסט אכתוב את הטקסט המלא – חמוד וזורם)
זהו טקסט מופלא בעיני. קצר וקולע. אני משתמשת בו רבות בקליניקה, כשמתאמן מגיע עם דפוס מעכב שהוא היה רוצה להשתחרר ממנו. מעין סיפור פנימי שחוסם התקדמות תעסוקתית או אישית.
הבורות הללו. הדפוסים האלה. שירתו אותנו בעבר, והיום כבר לא…
אז מה עושים בקליניקה?
✨ לומדים לזהות את הבור בזמן אמת
✨ מבינים את המקור שלו – איזה ‘סיפור ישן’ מנהל אותנו
✨ משנים תפיסה – בונים ‘סיפור חדש’
✨ מתרגלים דרכים חדשות – בוראים מציאות אחרת
זה תהליך. זו התפתחות. לא פתרון קסם.
וזה עובד!
אז מה הבור שלך?
את כבר מזהה אותו?
מבינה מדוע הוא נוצר?
מבינה מדוע עכשיו הוא כבר לא משרת אותך?
באיזה פרק את עכשיו מתוך ה-5?
עינת
אוטוביוגרפיה ב – 5 פרקים –
-
אני הולך ברחוב.
במדרכה יש בור עמוק.
אני נופל לתוכו.
אני אבוד …אני חסר ישע.
אין זו אשמתי.
לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.
-
אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמק.
אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו.
אני נופל לתוכו שוב.
אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן.
אבל אין זו אשמתי.
ושוב לוקח לי נצח לצאת.
-
אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק.
אני רואה אותו.
אני נופל לתוכו בכל זאת …כוחו של הרגל.
עיני פקוחות.
אני יודע היכן אני.
זוהי אשמתי.
אני יוצא מיד.
-
אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק.
אני עוקף אותו.
- אני הולך ברחוב אחר.