תרקדו כאילו שאף אחד לא רואה אתכם…
כמה פעמים חשבתם לעשות משהו – ולא עשיתם?
רציתם. דמיינתם. דיברתם עליו.
אולי אפילו כתבתם לעצמכם תזכורת קטנה
אבל המעשה עצמו?
נדחה למחר…
בין חלום למעשה יש ארבע תחנות
חלום
מחשבה
דיבור
מעשה
רובנו נתקעים בתחנה השלישית.
אנחנו יודעים להסביר, להבין, לנתח – אבל כשזה מגיע לפעולה… כמעט תמיד משהו יתעכב…
הסיפור שלי
תמיד רציתי לרקוד. לא על במה, לא בשביל קהל – אלא בשבילי. לשמוח. להזיז את הגוף.
ודיברתי על זה. שוב ושוב. במשך שנים…
חיפשתי חוגים מתאימים ושותפים לריקוד, אבל משום מה זה לא קרה…
יום אחד (לא מזמן אגבJ) באמצע יום עבודה בקליניקה, שיר שהתנגן ברקע תפס אותי
ואז… בלי תכנון, פשוט קמתי ורקדתי.
וזה היה תענוג אמיתי. שחרור.
מעין רגע כזה שעשה לי מה שאלף מילים לא יכלו.
לא דיברתי על ה- שמחה והשחרור
פשוט הרגשתי אותם!
אז נכון, אני לא רוקדת מאז כל יום, אבל לפחות פעם בשבוע מאפשרת לעצמי איזו רבע שעה כזו, וחד משמעית זה עובד.
עובדת על עצמי לעשות זאת יותר:)
אז למה קשה לנו לעבור ממילים למעשים?
לא תמיד זה פחד או דחיינות. לפעמים זה פשוט – עומס. ריבוי משימות.
כשאנחנו בלחץ, הראש עובד שעות נוספות. מחשבות, דאגות, משימות, אחריות – הכול מסתובב במקביל.
ובמצב כזה? כל דבר שלא מרגיש ‘דחוף’ – נדחק הצידה (מנגנון הגנה שכזה…)
לנשום, לזוז, לרקוד, לצחוק — נתפסים כמותרות. פעולות שנעשה יום אחד… אחר כך…
אבל ‘אחר כך’ כמעט אף פעם לא מגיע.
כי העומס והמשימות הרי לא נעלמים…
וזה לופ מוכר וידוע מראש.
אז מה עושים?
מבינים ומאפשרים.
חשוב להבין את מנגנון ההגנה ואת הלופ הידוע מראש
ולהבין שחשוב לאפשר פירצה
לעצור. לפרק זמן קצר. ולהתחיל לעשות.
ולהרגיש את השינוי שמתחולל בגוף שלנו לאחר העשיה.
(בדיוק כמו שאני הרגשתי את השחרור והשמחה כשהתחלתי לרקוד)
ואז מתרחש קסם.
הגוף לומד
לומד שהשינוי הזה…שהריקוד הזה… בטוח!
ופעם הבאה, הוא פחות יתנגד:)
ופעם הבאה הבאה, הוא פחות ופחות יתנגד…
וכך הלאה
כך מטמיעים שינוי
בעשיה!
אז מה אתם בוחרים לעשות?
תבחרו דבר קטן. פשוט. שרציתם לעשות מזמן. תתחמו בזמן. ויאללה קדימה – GO!!!
תרקדו כאילו אף אחד לא רואה אתכם!
עינת
וואטסאפ
אינסטגרם
פייסבוק
לינקדאין